הצורך האנושי הבסיסי להיאחזות בסיוע ותמיכה תפקודי חיצוני בעת ירידה קוגניטיבית, מקרה הדמנציה ופתרון ממואפ כתותבת מוחית מתקדמת - Compensatory Need for External Cognitive Scaffolding
בקרב אנשים המתמודדים עם ירידה קוגניטיבית, בעיקר בזקנה ובשלבים הראשונים של דמנציה (MCI או Early Alzheimer’s Disease), מופיע קונפליקט עמוק: מחד, עדיין קיימת מודעות מספקת לשינויים; מאידך, היכולות להבין, לזכור ולתכנן מידרדרות בהדרגה. מצב זה יוצר פער בין ה"אני המתפקד" לבין ה"עצמי הנוכחי" – פער המאופיין בחרדה, תסכול, ותחושת ערעור קיומית (Clare et al., 2004; Kitwood, 1997). התגובה המיידית לפער זה היא ניסיון להאחז בפתרון. זהו תהליך הסתגלותי אינטואיטיבי שמוכר מהתמודדות עם נכות פיזית – וכעת מיושם גם בהקשרים קוגניטיביים. כל אדם זקוק למשהו שיחזיק אותו "בתוך המציאות" כאשר היכולת הפנימית אינה מספיקה.
הספרות הקלינית מתארת את הזיכרון האפיזודי כמרכיב מהותי בתחושת ה"עצמי" (Tulving, 1985). הפגיעה בזיכרון זה, שהיא סימן ההיכר הראשון בדמנציה, יוצרת ערעור מתמשך בתחושת הזהות, תחושת הזמן, והיכולת להבין את הרצף היומיומי (Budson & Solomon, 2011).בשלב זה, נצפית תגובה הסתגלותית דחופה: Compensatory Drive – צורך בהאחזות באמצעי עזר. אדם עם דמנציה מחפש "מדריך" חיצוני, בדומה לאדם שאיבד את יכולת ההליכה ומבקש קביים. כאן, המדריך הוא קוגניטיבי – חיצוני – תפקודי.
“People with mild dementia experience distress not only because of what they forget, but because they remember that they are forgetting.”
(Clare et al., 2004)
מונח זה לקוח ממחקרי למידה ושיקום (Rebok et al., 2007) ומתאר שימוש באמצעים חיצוניים המספקים "תמיכה תפקודית זמנית או קבועה", כאשר מערכת העצבים המרכזית אינה מתפקדת כראוי. בדמנציה, היעדר תמיכה כזו מוביל לנסיגה קוגניטיבית-רגשית מואצת, לתלות מוקדמת ולתחושת אובדן. לעומת זאת, אסטרטגיות Scaffolding מאפשרות שמירה על מעורבות ותחושת מסוגלות. בסקירה של O’Neill et al. (2011) על שימוש בעזרים טכנולוגיים בקרב חולי דמנציה, נמצא כי תמיכה חיצונית מותאמת מפחיתה תסמיני חרדה ודיכאון, תורמת לשימור התפקוד ומאריכה את השהות בבית.
הספרות המקצועית מגדירה את תמיכת השלד הקוגניטיבי החיצוני (Cognitive Scaffolding) כמכלול האמצעים שמסייעים ליחיד להתמודד עם משימות מנטליות, כאשר המנגנונים הפנימיים אינם מתפקדים עוד במלואם (Rebok et al., 2007). כאשר התמיכה הופכת קבועה, אישית, ודיגיטלית – היא מהווה תותבת מוחית. בדומה לפרוטזה פיזית, גם כאן מדובר בעזר:
חוקרים כמו Seely Brown ו-Clare מתארים את זה כצורך "אנושי-נוירולוגי קבוע" שנולד ברגע שיכולת המעקב, ההתמצאות והזיכרון האישי נפגעת. אצל חולי דמנציה – זהו צורך יסוד.
מטופלים מדווחים על תחושת אובדן של זמן, כיוון, זהות. הם מחפשים עוגן:
"אני רוצה לדעת מה קורה, מה עשיתי, מה צפוי לי. כשאני לא יודע – אני משתגע." (מטופל בן 72 עם MCI)
הצורך מתבטא בדרכים שונות:
כשהאדם מקבל מענה חיצוני קבוע – התסמינים הרגשיים פוחתים, התפקוד מתייצב, והתחושה היא של "חזרה לחיים".
MemoApp, מערכת דיגיטלית גרפית-טיפולית, פותחה לאחר שנים של עבודת שדה, ניסויים קליניים, ומחקר יישומי, בדיוק כדי למלא את הפונקציה של תותבת מוחית חיצונית. המערכת מספקת למטופל:
MemoApp מותקנת כתצוגה דיגיטלית קבועה בסלון או חדר השינה, ומהווה "מראה חיצונית לזיכרון הפנימי שנפגע" – בהתאם לכל העקרונות של Cognitive Prosthetics כפי שפורסמו בעבודות של Bourgeois, Eisdorfer, ו-O'Neill.
המערכת נבדקה במספר מחקרים בארץ, והוכיחה:
אין מדובר בגאדג'ט נחמד, אלא במענה טיפולי הכרחי. כמו שיקום לאחר אירוע מוחי או התאמה של מכשירי שמיעה – כך גם בדמנציה יש צורך מובנה וקריטי בפתרון תומך מותאם אישית. זוהי גישה טיפולית שיקומית, והטמעתה בשלבים מוקדמים של המחלה מאפשרת האטה של ההידרדרות, העצמת תחושת היכולת, ומניעת נזק נלווה.
