כאשר מחלה קשה פוגעת בבן משפחה – במיוחד כשמדובר בדמנציה – המציאות משתנה ברגע. אך בניגוד למחלות סופניות אחרות, דמנציה גורמת לרבים מבני המשפחה להיכנס למצב של בלבול, הכחשה ולעיתים שיתוק תפקודי. לא מדובר באשמה, אלא בתגובה פסיכולוגית עמוקה שנובעת מפחד, בושה, חוסר אונים – ובעיקר מהעדר כלים. לפי ניסיון מצטבר בשטח, בקבוצות תמיכה, בפורומים טיפוליים ובקהילות של בני משפחה למטופלי דמנציה – רק אחוז אחד מהקרובים באמת לוקח את הגורל לידיים. רק אחוז בודד פועל במלוא הכוח, הזמן, הלב והמשאבים כדי לסייע, לחדש, לחפש פתרונות ולעשות שינוי. זהו אותו אחוז שמסרב להיכנע למערכת – ומחפש דרכים יצירתיות לעזור ליקירו, לא מתוך חובה אלא מתוך שליחות פנימית.
כדי להבין מדוע הרוב המכריע של המשפחות לא נרתם באמת, יש לבחון את שורשי התופעה:
הקמת מיזם ממואפ היא דוגמה נדירה אך מעוררת השראה לדרכו של אותו אחוז אחד. כשהאב, ד"ר יוסף אפשטין, אובחן עם דמנציה, ילדיו וכלתו לא קיבלו את הסטטוס-קוו. רוני ואסנת אפשטין לא חיפשו רק פתרון – הם יצרו מערכת שלמה המשלבת טכנולוגיה, אהבה וגישה טיפולית חדשנית שתשנה את פני הטיפול הביתי בדמנציה.ממואפ נולד מתוך הכאב – אבל גם מתוך עוצמה. והוא מהווה כיום תשובה מעשית לאותו רוב גדול שמתקשה לפעול: מערכת פשוטה, מחבקת, שלא מצריכה מאמץ טכנולוגי, אך מחוללת שינוי אמיתי ביומיום של החולה – ושל המשפחה.
המטרה של מיזם כמו ממואפ – ושל כל מערכת טיפולית מודרנית – היא לא רק לספק כלים לאחוז הבודד, אלא להנגיש אותם לרוב המוחלט של בני המשפחה שזקוקים לעוגן:
האחוז הבודד קיים – והוא מקור לגאווה ולתקווה. אבל אם נצליח להפעיל אפילו עוד 10% מתוך ה-99 האחוזים, נוכל לשנות את המציאות של אלפי משפחות בישראל. השינוי לא יקרה ביום אחד – אבל הוא יתחיל ביום שבו נבחר שלא להרים ידיים.
