בעולם המדע הרפואי, הקצאת משאבים מונעת לרוב משני וקטורים מרכזיים: חומרת המחלה והיקף האוכלוסייה המושפעת ממנה. במקרים של מחלות נדירות במיוחד – כמו סרטן התוספתן (Appendix Cancer) או תסמונות גנטיות יתומות – הרפואה מודה בגלוי כי מיעוט המשאבים והיעדר פריצות הדרך נובעים ישירות מגודל המדגם הקטן. מדובר באוכלוסיות מצומצמות מאוד בעולם, המקשות על קיום ניסויים קליניים רחבי היקף ומגבילות את התמריץ הכלכלי של חברות התרופות לפתח פתרונות ייעודיים. לעומת זאת, כאשר אנו מביטים על דמנציה (קיהיון) ועל מחלת האלצהיימר שהיא גורם השכיחות המרכזי שלה, אנו נתקלים באנומליה מדעית וכלכלית חסרת תקדים. ממדי המחלה אינם נמדדים באלפים, אלא בעשרות מיליונים. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מעל 55 מיליון בני אדם חיים כיום עם דמנציה ברחבי העולם, וכל שנה מתווספים קרוב ל-10 מיליוני מקרים חדשים – כלומר, אבחון חדש בכל 3.2 שניות. זוהי מגיפה לכל דבר ועניין, המשפיעה באופן קטסטרופלי לא רק על החולים עצמם, אלא גם על מעגלי התמיכה המשפחתיים שלהם (Caregivers) ועל כלכלות העולם, עם עלות גלובלית שנתית המוערכת בלמעלה מ-1.3 טריליון דולר. למרות נתונים מבהילים אלו, קיים פער עצום, כמעט בלתי נתפס, בין היקף המחלה לבין תקציבי המחקר והפיתוח של תרופות יעילות.
ניתוח השוואתי של השקעות במחקר רפואי חושף תמונה עגומה. על כל דולר המושקע במחקר מחלות סרטן נפוצות או מחלות לב, תחומי הדמנציה והאלצהיימר מקבלים שברים בודדים, אף על פי ששיעורי התמותה והשחיקה הכלכלית שלהם אינם נופלים מהם. מהן הסיבות המרכזיות לפער זה?
המוח הוא האיבר המורכב ביותר בגוף האדם, והבנת המנגנונים הניווניים שלו נמצאת עדיין בשלבים מוקדמים יחסית. במשך עשורים התמקד המחקר הרפואי בתאוריית האמילואיד (הצטברות חלבוני בטא-אמילואיד ומשקעי חלבון טאו). אולם, ניסויים קליניים רבים שנועדו לנקות חלבונים אלו מהמוח נכשלו בזה אחר זה בשיפור המצב הקוגניטיבי של החולים. המוח אינו מגיב לטיפולים תרופתיים באותו אופן שבו גידולים סרטניים מגיבים לכימותרפיה או לחומרים ביולוגיים ממוקדים.
לפי מחקרים מקיפים הבוחנים את היסטוריית הפיתוח התרופתי, לתחום האלצהיימר יש את אחד משיעורי הכישלון הגבוהים ביותר ברפואה – למעלה מ-99% מהניסויים הקליניים שנערכו בין השנים 2002 ל-2012 נכשלו לחלוטין. גם התרופות המעטות שאושרו בשנים האחרונות (כגון נוגדנים חד-שבטיים) מציגות יעילות מוגבלת מאוד, פועלות רק בשלבים ראשוניים ביותר, ומלוות בתופעות לוואי מורכבות ובעלויות עתק שאינן נגישות לרוב האוכלוסייה.
האתגר הולך ומסתבך משום ש"דמנציה" אינה מחלה אחת, אלא שם קבוצתי למגוון רחב של תסמונות ניווניות. המדע הרפואי מגלה ומגדיר תתי-סוגים חדשים ואבחנות דיפרנציאליות מדויקות יותר. מעבר לאלצהיימר הקלאסי, דמנציה וסקולרית ודמנציה עם גופיפי לואי (LBD), אנו עדים כיום להגדרות מדויקות של דמנציה פרונטו-טמפורלית (FTD), ואבחונים חדשים כמו LATE (Limbic-predominant Age-related TDP-43 Encephalopathy) – תסמונת המדמה אלצהיימר אך נובעת מחלבון שונה לחלוטין. הפיצול הזה הופך את היכולת לייצר "תרופת קסם" אחת לבלתי אפשרית מבחינה מדעית.
כאשר הרפואה הביולוגית נמצאת במבוי סתום חלקי והמחקר מתקדם לאט מדי מול קצב המגיפה, האנושות אינה יכולה להרשות לעצמה להמתין. במקום שבו אין מולקולה כימית שיכולה לרפא את התאים, נכנסת הטכנולוגיה הטיפולית כדי למלא את הוואקום ולשנות את מסלול חייהם של החולים ובני משפחותיהם. כאן בדיוק מוגדרת המהפכה של ממואפ - MemoApp כגישה טיפולית פורצת דרך המונגשת באמצעות מסך חכם. במציאות שבה אין תרופה שתחזיר את תאי הזיכרון שנפגעו, ממואפ משמשת כ"פרוטזה קוגניטיבית חיצונית". היא אינה מנסה לתקן את הנוירונים במוח, אלא עוקפת את הפגיעה המוחית באמצעות הנדסת סביבה דיגיטלית חמלה, מדויקת ויציבה.
הפער בין מימדי מגיפת הדמנציה לבין המענה התרופתי מלמד אותנו שיעור חשוב על מגבלות הרפואה המודרנית. הציפייה העיוורת לגלולה שתפתור את בעיית האלצהיימר מעכבת את אימוצם של פתרונות קיימים שיכולים לשפר את איכות החיים כאן ועכשיו. המסקנה הבלתי נמנעת היא שברפואת הדמנציה הנוכחית, הסביבה היא התרופה. כאשר המוח הפנימי מאבד את הארגון שלו, המערכת הסביבתית החיצונית חייבת להפוך למאורגנת, נגישה וחכמה יותר. חברות טכנולוגיה המפתחות פתרונות ייעודיים לגיל השלישי ולתחום ה-AgeTech, ובראשן ממואפ - MemoApp, אינן רק תוספת נוחות – הן התשתית הטיפולית המרכזית והיציבה ביותר שיש לאנושות להציע כיום מול המגיפה השקטה.
