זה התחיל במקום שבו רוב הרעיונות הטובים מתחילים – בסקרנות עיקשת. במשך חודשים ארוכים, חיטטנו בעשרות מאמרים רפואיים ומחקריים, קראנו דוחות עדכניים של מומחים בתחום הדמנציה והאלצהיימר, ונברנו בארכיונים ובמאגרי מידע אונליין, כולל חיפוש אינטנסיבי בגוגל ובספריית בית אריאלה בתל אביב. כל פיסת מידע, כל ממצא מחקרי, קיבלה אצלנו סימון, השוואה, וסימני שאלה שדרשו תשובה.
אבל היה ברור לנו שאי אפשר להסתפק רק במה שכתוב בספרים. רצינו לשמוע את הקולות האמיתיים מהשטח – אלה של בני המשפחה והמטפלים. הצטרפנו לקבוצות פייסבוק כמו עמותת עמדא, עמותת מלב"ב וקבוצות נוספות של משפחות המטפלות באדם עם דמנציה. שם קראנו, כמעט בנשימה עצורה, סיפורים אישיים שחשפו את הקושי היום־יומי, את הבלבול, את הכאב – וגם את הרגעים הקטנים של שמחה והקלה.
ערכנו ראיונות עומק עם עשרות בני משפחה, וגם עם חולים עצמם, בכל שלבי המחלה. חלק מההבנה הגיע ממקום אישי: אבי, שגר אז בדיור המוגן "מגדלי הים התיכון" בכפר סבא, וחבריו למתחם, הפכו ל"מקבלי הפנים" של שאלותינו. צפינו בהם, הקשבנו לסיפורים הקטנים שבין המילים, ובחנו איך הם מגיבים לסיטואציות יומיומיות. המסקנה הייתה חדה וברורה: כל מקרה של דמנציה הוא אינדיבידואלי לחלוטין – לא קיימת תבנית אחת שמתאימה לכולם.
במהלך התהליך זיהינו כ־20 אתגרים משותפים שחוזרים על עצמם שוב ושוב אצל מרבית המטופלים והמשפחות. בראש הרשימה עמדו אובדן הזיכרון לטווח קצר – הזיכרון האפיזודי – והבלבול הנלווה, במיוחד סביב סדר היום. אתגרים נוספים כללו ירידה בביטחון העצמי, קושי ליזום פעולות, חוסר התמצאות בזמן ובמקום, שינויים במצב הרוח, תלות גוברת בסביבה, קשיים בתקשורת, ירידה ביכולת ניהול משימות פשוטות, ותחושת אובדן שליטה. רשימה זו הפכה לאבן היסוד בתהליך החשיבה שלנו על הפתרון.
וכך, מתוך ההקשבה הזו, נולד הרעיון: ליצור "זיכרון מלאכותי" – מסך חכם שמזין את המטופל במידע יומיומי חיוני, מחזק את הביטחון שלו, ומחזיר לו חלק מהשליטה על חייו. הדרך מהרעיון לביצוע נמשכה כשנתיים של פיתוח, ניסוי, תיקון ושיפור. בכל שלב שילבנו את הידע מהספרות המקצועית עם התובנות שחילצנו מהשטח. כשהמערכת הבשילה, התקנו אותה אצל 50 החולים הראשונים בישראל – והתגובות היו חד־משמעיות. המשפחות דיווחו על ירידה ברמות הלחץ והחרדה, המטופלים נראו רגועים ובטוחים יותר, והמסך הפך לחלק טבעי מהבית – כמו עוד חלון פתוח לחיים.
כך נולד ממואפ – לא כגחמה טכנולוגית, אלא כפתרון שנשען על ידע רפואי, חכמת ההמונים של משפחות המטפלים, וניסיון אישי קרוב ללב.
