סיפור על עקשנות, אהבה וזיכרון שמתחיל במסך החכם של ממואפ
יש רגעים כאלה, מוכרים, חזרתיים. אתה מתקשר לאבא שלך בבוקר, שואל איך הוא מרגיש – ומגלה שהמסך שוב כבוי."מה זה המסך הזה בכלל?" הוא שואל,
"אני לא צריך את זה."
"זה סתם מטריד אותי."
"תקחו את זה מפה."כבן משפחה, הלב מתכווץ. אתה יודע כמה טוב ממואפ עושה לו. כמה הודעות אתה שולח, תזכורות, תכנים שמרגיעים, מדריכים אותו, מעודדים אותו לקום ולהתקלח, להזיז את הגוף, לדבר עם הנכדים. ואתה שם, מרחוק או קרוב, נאבק לא לוותר – ולפעמים שואל את עצמך: אולי הוא באמת לא צריך את זה? אז הנה התשובה הברורה: הוא צריך. מאוד.
אבל זה לא תמיד פשוט להבין או להסביר.
רוב ההתנגדויות של הורים בשלב ההתחלתי של הדמנציה למסך של ממואפ לא קשורות למערכת עצמה.
הן נובעות ממקום הרבה יותר עמוק:
הורים רבים פשוט לא יודעים – או לא רוצים לדעת – שהם כבר לא זוכרים כמו פעם.
כאן נכנסת היצירתיות והסבלנות שלנו כבני משפחה.
הנה מה שאני עשיתי עם אבא שלי – פרופסור, עקשן, חכם – שכיבה את ממואפ עשרות פעמים:
וכמו קסם – משהו בו נפתח.
המסך הפך ממטרד לחבר, ממקור של התנגדות – לעוגן יומיומי.
אם אתם מרגישים לפעמים תסכול – זה בסדר.
אם ההורה שלכם מכבה את ממואפ שוב ושוב – זה לא כישלון. זה תהליך.
כמו שלמדנו מאלפי משפחות: המסך הוא כמו חלון – ולפעמים צריך לפתוח אותו שוב ושוב עד שנכנס אור. לא לוותר.
לא להיבהל.
ובעיקר – לא להפסיק להאמין. כי כשהמסך נשאר פתוח – הלב גם.
