31 Jul
31Jul

סיפור על עקשנות, אהבה וזיכרון שמתחיל במסך החכם של ממואפ

יש רגעים כאלה, מוכרים, חזרתיים. אתה מתקשר לאבא שלך בבוקר, שואל איך הוא מרגיש – ומגלה שהמסך שוב כבוי."מה זה המסך הזה בכלל?" הוא שואל,

"אני לא צריך את זה."

"זה סתם מטריד אותי."

"תקחו את זה מפה."כבן משפחה, הלב מתכווץ. אתה יודע כמה טוב ממואפ עושה לו. כמה הודעות אתה שולח, תזכורות, תכנים שמרגיעים, מדריכים אותו, מעודדים אותו לקום ולהתקלח, להזיז את הגוף, לדבר עם הנכדים. ואתה שם, מרחוק או קרוב, נאבק לא לוותר – ולפעמים שואל את עצמך: אולי הוא באמת לא צריך את זה? אז הנה התשובה הברורה: הוא צריך. מאוד.

אבל זה לא תמיד פשוט להבין או להסביר.


🎭 למה זה קורה בעצם?

רוב ההתנגדויות של הורים בשלב ההתחלתי של הדמנציה למסך של ממואפ לא קשורות למערכת עצמה.

הן נובעות ממקום הרבה יותר עמוק:

  • הכחשה: "אני לא חולה", "אני לא צריך עזרה".
  • בושה: "אני פרופסור! מה פתאום אני צריך שמישהו יזכיר לי לשתות מים?"
  • פחד: "מה זה? עכשיו אני צריך ללמוד אפליקציה חדשה?!"
  • עקשנות: "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות".
  • עברית ישנה: "מה רע בפתק על המקרר?"

הורים רבים פשוט לא יודעים – או לא רוצים לדעת – שהם כבר לא זוכרים כמו פעם.


💡 ומה עושים עם זה?

כאן נכנסת היצירתיות והסבלנות שלנו כבני משפחה.

הנה מה שאני עשיתי עם אבא שלי – פרופסור, עקשן, חכם – שכיבה את ממואפ עשרות פעמים:

  • חיברתי את התקע של המסך לשקע מוסתר מאחורי מזנון כבד.
  • כתבתי שלט גדול: "לא לכבות את המסך – הוא עוזר לך ולי", והוספתי משפט אישי.
  • שמתי על המסך תזכורת יומית: "זה המסך שעוזר לך לזכור את מה ששכחת, ונותן לי שקט בלב."
  • הוספתי הודעות קוליות של נכדיו.
  • נתתי לו להרגיש שזו מתנה ממנו לעצמו.

וכמו קסם – משהו בו נפתח.

המסך הפך ממטרד לחבר, ממקור של התנגדות – לעוגן יומיומי.


🛠️ עוד טיפים מעולים שנאספו מהמשפחות:

  • להכניס את המסך לרוטינה – שיהיה דולק בכל בוקר באותה שעה.
  • לשים על המסך תמונות מהעבר – שיעורר תחושת שייכות.
  • לשדר תכנים אישיים – מוזיקה אהובה, סרטונים מהמשפחה.
  • להקליט מסר אישי מהבן/בת: "אמא יקרה, אני כאן בשבילך, המסך הזה עוזר לנו."
  • להשתמש בהומור: "המסך הזה יותר עקשן ממך."

❤️ ולסיום – מילה אישית

אם אתם מרגישים לפעמים תסכול – זה בסדר.

אם ההורה שלכם מכבה את ממואפ שוב ושוב – זה לא כישלון. זה תהליך.

כמו שלמדנו מאלפי משפחות: המסך הוא כמו חלון – ולפעמים צריך לפתוח אותו שוב ושוב עד שנכנס אור. לא לוותר.

לא להיבהל.

ובעיקר – לא להפסיק להאמין. כי כשהמסך נשאר פתוח – הלב גם.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.