לפני כחודשיים, במהלך עבודתי כעיתונאי חוקר בתחום הגריאטריה והטיפול הקוגניטיבי, הגעתי לעמוד ההמלצות באתר של חברת MemoApp – מיזם ישראלי שמתאר את עצמו כ"מסך טיפולי חכם לאנשים עם דמנציה". לא ידעתי אז, שזו תהיה אחת הכתבות המרגשות והמרתקות שכתבתי אי פעם. במקום להתחיל מהמספרים, מהתיאוריה או מהיזמים – בחרתי להתחיל דווקא מהשטח. ממילים של בני המשפחה, מעיניהם של אנשי המקצוע, מההדים הרגשיים של מטופלים ואחיות ורופאים. בעמוד ההמלצות של ממואפ יש הכול – לא פחות ממפת נשמה של מציאות חיה, כואבת, מאתגרת – ועם זאת, מלאה תקווה.
כך כתבה לי אורנה ממודיעין, כשהתקשרתי לשאול אותה על החוויה שלה עם ממואפ:
"ברגע שראיתי את המסך מופיע מול אמא שלי, והכתוביות רצות באהבה, עם התמונות והקול של הנכדים – ידעתי שחזר אלינו משהו שאבד. לא יודעת איך להסביר... זה כמו זיכרון שעוד לא נשכח."
דבריה של אורנה חזרו על עצמם – בצורה שונה – אצל עשרות מרואיינים: תחושת הקלה, פוקוס, חיבור, שליטה. ממואפ, הם הסבירו לי, הוא לא רק מוצר טכנולוגי – הוא גישה טיפולית שמבוססת על החיים עצמם.
ד"ר נאוה וסרמן, מומחית בגריאטריה שיקומית, סיפרה לי שראתה עשרות פתרונות לאורך השנים. אבל הפעם – זה היה שונה:
"ממואפ מתאים בדיוק. הוא מדבר בגובה העיניים, בקול מוכר. יש בו חמלה מובנית, לא רק ממשק גרפי. כל מי שעובד עם אנשים בזקנה או עם דמנציה – יודע להעריך את זה מיד."
גם ד"ר גולדשטיין ממכבי שירותי בריאות, ששיתף בחוות הדעת הראשונית שנעשה על המיזם, אמר לי:
"השילוב בין תכנים מותאמים, מסרים חכמים וטכנולוגיה פשוטה – מייצר טיפול רציף, שהוא גם רגשי וגם תפקודי. זה חידוש אמיתי בשדה הזה."
משפחת דיין מתל אביב סיפרה לי על אביהם, איש עצמאי שסבל מהתחלה של בלבול ואי-שקט. הם ניסו מטפלת, ניירות, ואפילו תרופות קלות – עד שמישהו בקופת חולים הציע לנסות את ממואפ.
"המסך הזה נתן לו שקט. הוא לא צריך ללחוץ, לא לגלול, לא להתאמץ. הוא פשוט מסתכל ורואה מה קורה, מה צריך לעשות. והוא מחייך שוב."
שמעתי את אותו המסר שוב ושוב: ממואפ לא מציף, אלא מנחם. לא משתלט – אלא מזמין.
מהר מאוד הבנתי: ממואפ אינו עוד פיתוח שמישהו חשב עליו במשרד. הוא נולד ליד המיטה. הוא נבנה, משפט אחרי משפט, מתוך שיחות אמיתיות עם בני משפחה, מתוך דמעות של מטפלים, מתוך צורך לחיות עם מחלה שהזיכרון בה מתפורר מבפנים. בני המשפחה, כמעט בכל עדות, אמרו לי משפטים כמו:
אחת ההפתעות הגדולות בכתבה הזו הייתה לראות עד כמה אנשים מוכנים להשקיע כסף וזמן כדי להביא את ממואפ הביתה. לא מדובר במותרות – אלא במערכת שהם תופסים כצורך בסיסי לחיים בכבוד, בבריאות ובחיבור אנושי.
"אני מוכן לשלם יותר, רק שיישאר איתנו", אמר לי אלון, שביתו מתקין את ממואפ עבור סבו כל בוקר מחדש.
המודל שמציע ממואפ – של תזכורות חכמות, חיבור וידאו, לוחות זמנים אישיים, תצוגה גדולה ומובנת, קולות מוכרים ותמונות מהחיים – מייצר שיקום איטי אך עקבי, שימור של מה שעוד נשאר, ויותר מכל – שיפור ממשי בתחושת החיים.
"זה לא משנה מה אבא שלי זוכר. זה משנה איך הוא מרגיש." – כתב לי אסף.
בעולם שבו נדמה שטכנולוגיה רצה מהר מדי, ממואפ מציעה משהו אחר: קצב אנושי. הקשבה. תיקוף. אהבה. במקום סיסמאות – היא מביאה תשובות אמיתיות. במקום עוד מוצר – היא יוצרת קשרים. אם יש דרך לסכם את ממואפ דרך עיניהם של האנשים שפגשתי – הרי זה כך:
זה לא עוד פתרון לדמנציה. זו דרך לחיות בתוך הדמנציה – בלי לאבד את מה שחשוב באמת.
