"אני ידעתי שזה קורה. ועדיין, לא רציתי להאמין..."אני אדם של ידע. של זיכרון. של עומק.
מגיל צעיר – כבר בבית הספר – היה לי זיכרון חד. כמעט צילומי.
יכולתי לדקלם פסוקים מהתנ"ך, רשימות של מלכים, תאריכים היסטוריים, שמות של תרכובות, כללים כימיים, נוסחאות פיזיקליות.
עם השנים – זה רק התעצם. באוניברסיטה, במחקרים, בהרצאות.
אפילו בטיולים עם המשפחה – תמיד הייתי זה שזכר מה ראינו איפה, ואיך להגיע לשם שוב. הייתי גאה בזה. לא מתוך שחצנות – אלא כי זה היה חלק ממני.
מי שאני. אבל בגיל 80, משהו התחיל להשתבש.
שכחתי פגישה. לא מצאתי את המפתחות. לא זכרתי שם של קולגה.
אמרתי לעצמי: "זה גיל, זה עייפות".
אבל עמוק בפנים – ידעתי.
השלב הכי קשה לא היה האבחון.
השלב הכי קשה היה לפני – הרגע שבו אתה מבין לבד שמשהו לא תקין.
ואין לך למי להגיד, כי אתה מנסה להסתיר.
אתה מנסה לפצות. לצחוק על זה.
אבל בפנים – אתה נבהל. כשאמרו לי “דמנציה”, הרגשתי כאילו כל הקירות סוגרים עליי.
ידעתי מה זה.
ראיתי את אחותי בתיה – נעלמת אט אט בתוך הערפל הזה.
זכרתי את אמא שלי שרה – איך נשכחה מעצמה. והנה – עכשיו זה קורה לי.
לי, הזוכר. לי, המרצה. לי, האבא. לי, האיש שידע כל כך הרבה.
הדמנציה היא לא כמו כאב ראש. היא לא מחלה שתחלוף.
זה תהליך. תהליך בלתי הפיך.
והידיעה הזו – מכאיבה מאוד.
אתה מסתכל קדימה – ורואה ערפל.
אתה שואל את עצמך: מה אשכח מחר?
את מי אשכח בעוד חודש?
האם יום אחד אתעורר ולא אדע מי אני?התחלתי לאבד תקווה.
הפסקתי ללמד.
עזבתי את המעבדה באוניברסיטת אריאל.
הרגשתי מבולבל, תלוש, מיותר.
ידעתי שרוני, בני, לא ייתן לי להיעלם.
הכרתי את אסנת – כל כך רגישה, כל כך מדויקת.
וגילי וזהר, והנכדים... כל פעם שהייתי איתם, הרגשתי כמו סלע שעדיין מחזיק את עצמו. וכך היה.
יום אחד, רוני ואסנת באו אליי.
"יש לנו משהו בשבילך," הם אמרו.
והציבו אצלי בסלון מסך.
לא סתם טלוויזיה. מערכת. מחשב. תוכנה.
מול העיניים שלי – הופיעו שורות ברורות:
"בוקר טוב יוסי!"
"השעה עכשיו 09:00 – ארוחת בוקר."
"11:30 – ברידג' עם רוני."
"15:00 – קונצרט עם באך בפינה המוזיקלית."
"20:00 – קבלת שבת עם סוניה ודיירי הבית."ואני...
אני בהיתי במסך – וחייכתי.
במקום לסמוך על הזיכרון שלי – סמכתי על ממואפ.
במקום לשאול שוב ושוב מה עכשיו – ידעתי.
לא התבלבלתי. לא התייאשתי.
הרגשתי מחובר.
ידעתי איפה אני. מה אני. מה קורה. ולא רק זה – הרגשתי שוב שאני חלק.
דייר פעיל. סבא שמדבר. שכן שמשתתף.
רוני מספר לאנשים שממואפ הצילה אותי.
אבל אני רוצה לחדד:
ממואפ איפשרה לי להציל את עצמי. כי כשאתה מקבל סדר יום ברור – אתה שולט.
כשאתה מקבל הודעה מהבן שלך על המסך – אתה מרגיש נאהב.
כשאתה רואה תמונה של אמא שלך, או של צפת, או של החתונה שלך – אתה זוכר. והזיכרון – פתאום לא הולך לאיבוד.
הוא חוזר.
חזרתי לשמוע מוזיקה קלאסית.
המסך ידע בדיוק מה לנגן לי – שופן, רחמנינוב, ברוקנר...
חזרתי לשבת עם סוניה, זוגתי היקרה, לשתף אותה במה שאני רואה על המסך.
הבאתי לה מדי פעם הערות על סדר היום שלה – וצחקנו שאני עכשיו ה'מתאם קהילתי' של מגדלי הים התיכון. החיים חזרו. לא כמו שהיו – אבל קרובים. מאוד.
"גם כשנשארו לי פחות מילים – נשאר לי רצון.""גם כשנשכחתי מעצמי – מישהו זכר אותי.""ממואפ הייתה הזיכרון שלי – אבל גם התקווה שלי."
אני יוסי.
ואני לא הפסדתי את הקרב.
כי לא הייתי לבד.
כי היה מסך שאמר לי כל בוקר: "בוקר טוב, יוסי. אתה עדיין כאן."
